שילוב בין שני סוגי תחמיצים

במשך שנים השתרשה אצלנו בחלק גדול מהמשקים השיטה של שילוב בין שני סוגי תחמיצים, על פי רוב חיטה ותירס. המצדדים בשיטה טוענים כי תחמיץ התירס "טוב לחלב" אך אינו "טוב לשומן" ואילו תחמיץ החיטה "טוב לבריאות וגם "טוב לשומן החלב" ועל כן מדובר בשילוב מנצח..

בנוסף, יטענו המצדדים כי השילוב מאריך את משך השימוש בתחמיץ החיטה ועל כן מפחית את עלויות ההזנה שכן תחמיצי התירס נחשבים יקרים עובדה שאינה נכונה שכן עלות התחמיץ היא בקניה ואין באמת משמעות לפריסת השימוש בתחמיץ תירס על העלות השנתית שלו.

שימוש סימולטני אולי טוב בתאוריה אבל הפרקטיקה פחות מוצלחת. השיטה הזו גורמת לנו לבצע מספר שגיאות מהותיות:

1. פתיחת כיסוי של שני תחמיצים במקום אחד, המשמעות – ירידה בתדירות הפתיחה על מנת לכפר על תוספת הזמן. בנוסף, איכות הניקוי של שולי התחמיץ שנפתח נפגעת עקב העבודה הנוספת.
2. קצב האכילה של כל אחד משני התחמיצים יורד, המשמעות – חשיפה אירובית ממושכת של התחמיץ שפוגעת באיכות השימור. זכרו שחמצן חודר עד כמטר לתוך הבור ומרגע חדירת החמצן מתעוררים אותם שמרים שמתחילים את תהליך הקלקול.
3. תחילת השימוש בתחמיץ התירס מתרחשת מוקדם יותר עוד לפני שהחומר סיים את תהליך ההחמצה. זכרו כי בתחמיצי תירס ההחמצה מסתיימת רק בתום ארבעה חודשים, רק אז הופך העמילן שבגרעינים לזמין ופריק בכרס והוא מהווה חלק מהותי בתרומה של תחמיצים אלו לתפוקת הכרס. המשמעות – פריקות העמילן בתחמיץ משתנה עם הזמן וגוררת חוסר יציבות בהזנה, פגיעה ביצרנות ובבריאות הפרות.

חשוב להבין שחיידקי הכרס לא באמת יודעים איזה תחמיץ נכנס, תירס או חיטה… חיידקי הכרס רגישים לשינויים ולחוסר יציבות בכרס ויציבות זאת מושגת דרך ממשק הזנה נכון המתבסס על העקרונות של אספקת סיב פיסיקאלי מספק מצד אחד ושליטה ברמת הפריקות של הסוכרים מן העבר השני. ניתן לתכנן מנות עם תחמיץ חיטה או תירס בלבד ועדיין ולייצר חלב, שומן בחלב ובריאות כרס טובה כל עוד נקפיד על אותו מרכיב פיסיקאלי ונשלוט בפריקות הסוכרים. לטובת אלו ניתן להיעזר בבדיקות מעבדה מתקדמות המספקות מידע על קצב פריקות הסיב בכרס וגם על כמות העמילן אותה אנו מאביסים.

אשמח לעמוד לרשותכם על מנת לסייע בפיענוח והטמעה של תוצאות המעבדה המתקדמות אותן חלקכם מקבל כבר כיום.